בוקר אחד, החלבן מצא זימון לבית המשפט תלוי על דלתו. החלבן היה איש ישר מאוד, הוא מעולם לא רימה, שיקר או גנב דבר. לא היה לו מושג מדוע הוזמן לבית המשפט.
התברר לבסוף שהכל בגלל האופה, האופה נהג לקנות חמאה וגבינה מהחלבן עבור העסק שלו, יום אחד הוא חשד שגושי החמאה שמכר לו החלבן נמוכים מחמישה קילו שהובטח לו ולמרות שהחלבן התעקש שכל אחד מהם היה בדיוק חמש קילו. האופה החליט לבדוק את העניין ולמשך תקופה שקל באופן עקבי כל גוש חמאה שקנה מהחלבן. הוא גילה שהם למעשה פחות מחמישה קילו. לפעמים הם היו ארבעה קילו, לפעמים הם היו ארבעה וחצי קילו, ופעם אחד היה אפילו שלושה קילו.
האופה כעס. "שקרן רמאי!" הוא אמר לאשתו בכעס, "אני לא הולך לעבור על זה בשתיקה!" הוא פנה לבית המשפט המקומי והתלונן על החלבן. "עלינו להעמידו לדין," אמר האופה, "איננו יכולים לתת לו לרמות את כל תושבי הכפר; אנשים סומכים על הנוכל הזה!"
מאוחר יותר באותו יום תלה שליח בית המשפט הודעה על בית החלבן והזמין אותו לבית המשפט. החלבן הגיע לבית המשפט רועד מפחד. הוא מעולם לא היה בבית משפט ומעולם לא דיבר עם שופט. השופט עורר תחושת פחד בקרב תושבי הכפר.
"אני מניח שיש לך משקל מדויק מאוד במחלבה שלך," אמר השופט לחלבן.
"לא כבודו, אין לי משקל מדוייק," אמר החלבן.
"אז איך שוקלים את החמאה? האם אתה פשוט מנחש שזה חמישה קילו?"
"לא חלילה כבודו, אני איש ישר, מעולם לא עלה בדעתי לעשות משהו כזה. פשוט מאוד בניתי לעצמי משקל – מהסוג שצריך משקל מצד אחד כדי לאזן את החמאה מצד שני. "
השופט הנהן בראשו והחלבן המשיך. "כל בוקר כשאני בא לשקול את החמאה לאופה, אני מניח חמישה קילו לחם בצד אחד של המשקל, בדרך זו אני יודע שהחמאה שאתן לאופה היא חמישה קילו בדיוק."
"אז", אומר השופט, "אתה אומר לנו שכמות החמאה שאתה נותן לאופה היא בדיוק משקל כיכר הלחם שהוא מספק לך?"
"זה בדיוק זה!" קרא החלבן.
פניו של האופה נפלו. אתה מבין, קנה המידה של האופה היה לא ישר, הלחם ששקל בכל בוקר כדי לתת לחלבן לא היה חמישה קילו. וזה בדיוק מה שחזר אליו.
כמה נכון זה אצל רבים מאיתנו. אנו שופטים אנשים על סמך מי שאנחנו. ומה שאנחנו עושים לאנשים זה מה שחוזר אלינו ובסופו של דבר אנו אוכלים את העוגה שאפינו.