לפני שנים רבות חיה נערה צעירה בשם סינדרלה עם אמה ושתי אחיותיה החורגות.
סינדרלה המסכנה נאלצה לעבוד קשה כל היום כדי שאמה החורגת ואחיותיה החורגות האחרים יוכלו לנוח.
היא הייתה זו שנאלצה להתעורר בכל בוקר כשעדיין חשוך וקר כדי להדליק את האש באח, היא זו שבישלה את כל הארוחות, הגישה אותם וגם ניקתה את הבית, הנערה המסכנה לא יכלה להישאר נקייה מכל עבודות הבית המתישות.
בנוסף לכך, שתי אחיותיה החורגות צחקו ולעגו לה כל הזמן.
יום אחד, הגיעו חדשות גדולות לעיר. המלך והמלכה התכוונו לעשות נשף גדול מכיוון שהגיע הזמן שהנסיך ימצא כלה.
כל הנשים הצעירות במדינה הוזמנו לנשף, הן התכוננו היטב לנשף, הסתרקו והכינו בגדים יפים כדי לזכות בליבו של הנסיך.
לסינדרלה כעת הייתה לה עבודה נוספת לעשות, היא נאלצה להכין שתי שמלות חדשות לגמרי עבור אחיותיה החורגות.
"מהר יותר!" צעקה אחות חורגת אחת.
"את קוראת לזה שמלה?" צרחה השניה
האם החורגת צעדה אל החדר ואמרה "את צריכה לעשות את השמלות יפות יותר".
"בסדר אבל.." אמרה הנערה, "מתי יהיה לי זמן להכין את השמלה שלי לנשף?"
"את?" צעקה האם החורגת. "מי אמר שאת הולכת לנשף?"
"איזו מצחיקה!" אמרה אחות חורגת אחת.
"תראי איך את נראית, למה את חושבת שהנסיך ירצה אותך בכלל?!" הם הצביעו על סינדרלה וצחקו.
סינדרלה אמרה לעצמה, "כשהם מסתכלים עליי, אולי הם רואים בלאגן, אבל אני לא כזאת, ואם הייתי יכולה, הייתי הולכת לנשף".
עד מהרה הגיע הזמן של האם והאחיות החורגות לצאת לנשף הגדול.
הכרכרה המשובחת שהזמינו הגיעה אל הדלת, האם והאחיות החורגות קפצו פנימה
"ביי ביי" סינדרלה. "תהני בבית" אמרו וצחקו.
"אוי.." אמרה סינדרלה בעצב. הכרכרה נסעה, היא אמרה בקול שקט, "הלוואי שגם אני יכולתי ללכת לנשף!"
ואז – בום!
פתאום, מולה עמדה פיה.
"קראת לי?" אמרה הפיה.
"מה?" אמרה סינדרלה. "מי את?"
"הפיה שלך, כמובן! אני יודעת מה את רוצה ובאתי להעניק לך את המתנה הזאת."
"אבל…" אמרה סינדרלה, "המשאלה שלי היא בלתי אפשרית."
"סלחי לי!" אמרה הפיה "איך לדעתך הופעתי פתאום?"
"כן.. באמת הגעת יש מאין" אמרה סינדרלה.
"אז תני לי להיות זאת שתגיד מה אפשרי או ומה לא!"
"טוב, אני חושבת שאת יודעת שגם אני רוצה ללכת לנשף." אמרה סינדרלה והשפילה מבט אל בגדיה המלוכלכים.
"אבל תסתכלי עליי."
"כן, את נראית קצת מבולגנת" אמרה הפיה.
"גם אם היה לי משהו נחמד ללבוש," אמרה הנערה, "לא תהיה לי דרך להגיע לשם."
"הכל אפשרי" אמרה הפיה. הפיה הניפה את השרביט שלה על ראשה של סינדרלה.
באורח פלא סינדרלה הפכה לנקייה, היא הייתה לבושה בשמלה כחולה יפייפיה. שערה היה מסודר להפליא.
"זה נפלא!" אמרה סינדרלה.
"מי אמר שסיימתי?" אמרה הפיה, היא הניפה שוב את השרביט שלה ומיד נוצרה כרכרה יפה, עם נהג וארבעה סוסים לבנים.
"האם אני חולמת?" אמרה סינדרלה והסתכלה סביבה.
"זה אמיתי" אמרה הפיה.. "אבל יש דבר אחד שאת חייבת לדעת סינדרלה."
"מה הדבר?" שאלה סינדרלה בפליאה.
"כל מה שאת רואה כאן יהיה עד חצות הלילה, בחצות, הכל ייגמר ויחזור להיות כמו שהיה קודם.
"אז אני חייבת לעזוב את הנשף לפני חצות!" אמרה סינדרלה.
"בדיוק" אמרה הפיה ופסעה לאחור. "העבודה שלי הסתיימה." אמרה הפיה ונעלמה.
סינדרלה הביטה סביבה וחשבה: "זה אמיתי?" היא עמדה בשמלה משובחת, עם שיער יפה ומסודר עם נהג וארבעה סוסים לפניה, מחכים.
"את נכנסת לכרכרה?" שאל לנהג.
היא נכנסה לכרכרה והם יצאו לנשף.
בזמן הנשף, הנסיך לא ידע מה לחשוב. "למה יש לך את המבט העצוב הזה על הפנים שלך?" שאלה המלכה את בנה. "הבט סביבך! לא יכולת לבקש נערות טובות מאלה."
"אני יודע, אמא", אמר הנסיך, ובכל זאת הוא ידע שמשהו לא בסדר. הוא פגש רבות מהנשים הצעירות. אבל אחרי שאמר "שלום" לכל אחת הוא לא הרגיש את החיבור הנכון.
"תראו!" מישהו הצביע על דלת הכניסה. "מי זאת?"
כל הראשים הסתובבו. מי הייתה אותה עלמה מקסימה שירדה במדרגות? היא הרימה את ראשה גבוה ונראתה כאילו היא שייכת למקום. אבל אף אחד לא הכיר אותה.
"יש בה משהו," אמר הנסיך לעצמו. "אני אבקש ממנה לרקוד.", הנסיך ניגש לסינדרלה.
"האם נפגשנו בעבר?" שאל הנסיך.
"אני שמחה לפגוש אותך עכשיו" אמרה סינדרלה במתיקות.
"אני מרגיש כאילו אני מכיר אותך" אמר הנסיך. "אבל כמובן, זה בלתי אפשרי. אחרת הייתי זוכר."
הנסיך חש רטט בליבו. הוא וסינדרלה רקדו. כשהשיר נגמר, הם רקדו שוב. ואז הם רקדו שוב, ושוב. עד מהרה הבנות האחרות בנשף קינאו. "למה הוא רוקד איתה כל הזמן?" הם אמרו. "כמה חצוף!"
אבל כל מה שהנסיך ראה היה סינדרלה. הם צחקו ודיברו, והם רקדו עוד קצת. למעשה, הם רקדו כל כך הרבה זמן שסינדרלה לא ראתה את השעון.
"דונג!" צילצל השעון המרכזי בחוזקה.
סינדרלה הרימה את מבטה.
"דונג!" צילצל שוב על השעון.
היא הרימה שוב את מבטה. "אוי!" היא צעקה. "השעה כבר כמעט חצות!"
"דונג!" צלצל השעון שוב.
"למה זה משנה?" אמר הנסיך.
"אני חייבת ללכת!" אמרה סינדרלה.
"אבל הרגע נפגשנו!" אמר הנסיך. "למה לעזוב עכשיו?"
"אני חייבת ללכת!" אמרה סינדרלה ורצה אל המדרגות.
"בבקשה, עצרי לרגע!" אמר הנסיך.
"אוי לא!" היא אמרה כשנעל זכוכית אחת נפלה מרגלה על המדרגות. אבל סינדרלה המשיכה לרוץ.
"דונג!" אחרון נשמע ולאחריו השעון היה שקט. השעה הייתה חצות בדיוק.
הנסיך כבר לא ראה את סינדרלה, הוא הרים את נעלי הזכוכית שלה וחזר לנשף.
הביט סביבו אך לא ראה את סינדרלה בשום מקום. "זה כל מה שנשאר לי ממנה," הוא אמר והביט אל נעל הזכוכית בעצב.
הוא ראה שהנעל עשויה בצורה מיוחדת, כאילו מותאמת במיוחד לכף רגל שאין כמותה עוד. "איפשהו קיימת נעל הזכוכית השנייה," הוא חשב. "וכשאמצא את הנעל השנייה, אני אמצא גם את הנערה ואז אבקש ממנה להיות הכלה שלי!"
מבקתה לבקתה, מבית לבית, הלך הנסיך והמשרתים שלו כדי למצוא למי שייכת הנעל, צעירה אחת אחרי השנייה ניסו להכניס את רגליהם לתוך נעל הזכוכית. אבל לאף אחד זה לא התאים, כך המשיך הנסיך לחפש את סינדרלה.
לבסוף הגיע הנסיך לביתה של סינדרלה.
"הוא מגיע!" קראה אחות חורגת אחת כשהסתכלה מהחלון.
"בדלת!" צרחה האחות החורגת השנייה.
"מהר!" צעקה האם החורגת. "תתכוננו! אחת מכן חייבת להיות זו שתכניס את כף רגלה לנעל, לא משנה מה!"
הנסיך דפק בדלת, האם החורגת באה בריצה ופתחה את הדלת. "היכנס בבקשה!" היא אמרה בנימוס לא אופייני, "יש לי שתי בנות מקסימות שתוכל לראות."
האחות החורגת הראשונה ניסתה להכניס את רגלה בנעל הזכוכית.
היא ניסתה בכוח רב, אבל זה פשוט לא התאים.
האחות החורגת השנייה ניסתה גם היא להכניס את רגלה פנימה בכל הכוח. אבל לא הייתה התאמה.
"אין עוד נשים צעירות בבית?" שאל הנסיך.
"אף אחת" אמרה האם החורגת.
"אז אני חייב ללכת," אמר הנסיך.
"אולי בכל זאת יש עוד אחת" אמרה סינדרלה ונכנסה לחדר בהפתעה.
"חשבתי שאמרת שאין כאן עוד נשים צעירות" אמר הנסיך בכעס לאימה החורגת.
"אף אחת חשובה.." אמרה האם החורגת בלחישה.
"בואי הנה" אמר הנסיך.
סינדרלה ניגשה אליו, הנסיך כרע ברך וניסה להכניס נעל הזכוכית לרגלה..
"זה מתאים בצורה מושלמת!" אמר הנסיך באושר, ואז, מהכיס שלה סינדרלה הוציאה משהו. זאת הייתה נעל הזכוכית השנייה!
"ידעתי!" הוא בכה. "את האחת!"
"מה?" צעקה אחות חורגת אחת.
"לא היא!" צרחה האחות החורגת השנייה.
"זה לא יכול להיות!" צעקה האם החורגת.
אבל זה היה מאוחר מידי. הנסיך ידע שסינדרלה היא האחת. הוא הביט בעיניה. הוא לא ראה את ההזנחה בשיערה או את הלכלוך על פניה.
"מצאתי אותך!" הוא אמר בלחש.
"ואני מצאתי אותך" אמרה סינדרלה.
וכך נישאו סינדרלה והנסיך, והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.