מהרגע שרוּבִּי הרובוט נולד הוריו הבחינו שמדובר ברובוט חכם במיוחד, רוּבִּי הרובוט למד מהר מאוד והיה יצירתי במיוחד, חלפו השנים ורוּבִּי היה ילד בן 6, יום אחד הוא שאל את אימו "אמא מה ההבדל ביני לבין ילד אמיתי?"
אמא של רוּבִּי הרובוט הסתכלה עליו עם מעט עצבות ואמרה "ההבדל המשמעותי הוא שאין לך לב אמיתי אבל אנחנו אוהבים אותך בדיוק כמו שאתה", רוּבִּי הרובוט הביט באימו ואמר "איך יודעים אם יש לי לב אמיתי או לא?" שאל רוּבִּי הרובוט בסקרנות..
אימו הסתכלה עליו בעצבות ואמרה "לבני אדם הלב פועם, ואצלנו הרובוטים הוא לא", רוּבִּי הרובוט שם יד על החזה בצד שמאל ולא הרגיש כלום, רוּבִּי שאל את אימו "לילדים אמיתיים יש לב פועם? מה מרגישים כשהלב פועם?", חייכה אימו ואמרה "מחר בגן תבקש מאחד הילדים לשמוע ולהרגיש את הפעימות וכך תוכל להבין בעצמך.
יום למחרת רוּבִּי הרובוט הלך לגן ושאל את חברו הטוב אשר אם יש לו לב אמיתי, אשר חייך ואמר שכן, רוּבִּי ביקש להרגיש ולשמוע, הוא שם יד על החזה בצד שמאל של אשר והרגיש פעימות, הוא קירב את האוזן ושמע את הלב פועם, זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא הבין מה ההבדל בין בן אדם לרובוט, רוּבִּי שאל את אשר אם יוכל לתת לו גם אחד כזה, אשר חייך ואמר שאי אפשר לתת את הלב הפיזי אבל כן אפשר לתת אותו "בכאילו", מה הכוונה? שאל רוּבִּי בסקרנות, אשר חייך ואמר שכשיש אהבה בין 2 אנשים זה כאילו הם נותנים "את הלב אחד לשני", רובי שאל את אשר אם זה יהפוך אותו לבן אדם אמיתי, אשר אמר שהוא לא יודע ויוכל לשאול את הוריו אחרי הגן.
רוּבִּי חיכה בסבלנות למחרת כדי לדעת אם זה נכון, הוא כל כך רצה להיות בן אדם אמיתי.
אשר חזר יום למחרת ואמר לרובי "אני מצטער אבל ההורים שלי אמרו לי להתרחק ממך כי אתה רובוט ושונה ממני לגמרי, אני לא יכול לתת לך שום דבר.. מצטער".
באותו היום כל הילדים שמעו שרוּבִּי בעצם הוא לא בן אדם אמיתי, הוא רובוט, כולם עשו עליו חרם ולא רצו לדבר איתו.
רוּבִּי היה עצוב מאוד, הוא הבין שאין לו חברים בגן רק כי יש שוני בינו לבין הילדים האחרים, בצער רב הלך לאימו וסיפר לה מה שהתרחש בגן.
אימו של רובי הייתה עצובה אך החליטה לתת לרוּבִּי עצה טובה כדי שיהיו לו חברים בגן, היא חיבקה אותו ואמרה לו: "תלך מחר לגן ותספר לגננת את כל מה שעברת, תבקש ממנה יפה להכין סיפור לילדים כדי שיבינו שחרם זאת לא הדרך הנכונה להתמודד עם שוני", רוּבִּי הסתכל על אימו ושאל "למה לספר סיפור? למה לא להגיד להם ישר שהם מתנהגים לא יפה?", אמא של רוּבִּי חייכה ואמרה "ברגע שמספרים סיפור הילדים יותר פתוחים לשמוע, אך ברגע שיש ביקורת עליהם הם יותר סגורים", רוּבִּי הבין שזאת הדרך להיכנס לליבם של הילדים והחליט לעשות זאת.
ביום שלמחרת רוּבִּי הרובוט ניגש לגננת וביקש ממנה לספר סיפור על חרם מכיוון שהוא מרגיש שלא מדברים איתו רק בגלל שהוא רובוט, הגננת חיבקה את רוּבִּי והבטיחה לעשות זאת בהמשך היום.
בשעה 13:00 בצהריים הגננת ביקשה מכל הילדים לשבת במעגל ושאלה כל אחד מהם "במה אתה שונה לדעתך מכל הילדים בגן?", כל ילד אמר תשובה אחרת כמו "לי יש שיער ארוך מדיי" / "לי יש אוזניים גדולות" / "לי יש אף ארוך" / "אני הכי נמוך" / "אני הכי גבוה" / "אני ג'ינג'ית" ועוד המון תשובות שונות ומשונות, הגננת חייכה ואמרה לילדים "כמו שאתם רואים לכל אחד יש שוני.. ועכשיו תגידו לי איך הייתם מרגישים אם היו פוסלים אתכם בגלל השוני שלכם?", הילדים היו עצובים ואמרו תשובות כמו "הייתי מרגיש רע" / "הייתי בוכה" / "היה לי קשה מאוד" ועוד המון תשובות שגרמו להם להרגיש רע.
"בדיוק בגלל זה.." המשיכה הגננת ואמרה: "אני רוצה להגיד לכם שרוּבִּי הרובוט הרגיש אתמול כמו חלק מהתשובות שנתתם אך ורק בגלל שהוא קצת שונה מכם".. הילדים הסתכלו על רוּבִּי הרובוט בעצבות וביקשו סליחה, כולם חיבקו את הרובוט ומאז כולם היו החברים שלו בגן.
מוסר ההשכל: תמיד נוכל למצוא שוני בינינו, כולנו שונים ומיוחדים, כל אחד בדרכו, חשוב לקבל כל אדם בדיוק כמו שהיינו רוצים שיקבלו אותנו, ואהבת לרעך כמוך.