עמי ותמי הסיפור המקורי, הסיפור גם ידוע בשמו "הנזל וגרטל הסיפור האמיתי" במקור הגרמני
לפני שנים רבות חיו אח ואחות בשם עמי ותמי יחד עם אביהם בצריף קטן ביער.
אביהם היה חוטב עצים עני, אשתו, אמם של עמי ותמי נפטרה כששני הילדים היו צעירים מאוד, אביהם מצא אישה חדשה והתחתן שוב אבל האם החורגת החדשה הייתה קשה מאוד עם עמי ותמי, הילדים לא הורשו לאכול עד שהאם החורגת לקחה כל מה שרצתה משולחן האוכל, רוב הזמן, נשאר להם רק חתיכת לחם קטנה והמון מטלות שהאם החורגת נתנה להם לבצע במשך כל היום.
עמי ותמי ניסו לספר על כך לאביהם אך הוא לא התייחס לזה כל כך, הוא חשב שהם מגזימים, נראה היה שהיחידה שהוא הקשיב לה היא אשתו החדשה.
כל מה שהאם החורגת דיברה עליו זה כמה קשה להיות עם הילדים בצריף הקטן וכמה היא רוצה שהם יעזבו את הבית לתמיד.
בכל יום היה נשאר פחות אוכל לילד ולילדה ובכל זאת האם החורגת נתנה להם עוד ועוד עבודות קשות לעשות, יום אחד התחננה תמי לאביה, "בבקשה, אבא! כל היום אנחנו עובדים קשה ואנחנו רעבים!" אבל האם צעקה עליה "חוצפנים כפויי טובה! אתם תצאו מהבית הלילה!"
באותו הלילה לא נתנו לשני הילדים לישון בצריף, הם ישנו בחוץ והיה קר מאוד, הם רעדו וניסו לחמם אחד את השניה. החורף הגיע, והבגדים שהם לבשו היו כל כך דקים שזה הרגיש כמעט כאילו אין להם בגדים בכלל.
למחרת בבוקר כשהשמש זרחה, תמי פנתה לאחיה הקטן עמי: "עמי" היא אמרה, "אנחנו לא יכולים להישאר כאן. אנחנו חייבים לברוח עכשיו, היום, לתוך היער! בטח נמצא יותר אוכל כשאנחנו לבד ביחס למה שאנחנו מקבלים כאן בבית".
"את חושבת?" אמר עמי הקטן "אבל מה אם נלך לאיבוד?"
"אנחנו לא נלך לאיבוד!" אמרה תמי, "אני אקח לחם וכך נוכל להשאיר פירורי לחם מאחורינו, אם נצטרך, נוכל לעקוב אחרי הפירורים עד שנגיע בחזרה הביתה".
וכך יצאו שניהם ליער והשאירו את חייהם הקשים מאחור.
הם נכנסו עמוק יותר ויותר לתוך היער. תמי הקפידה להפיל פירור אחד ואחרי זה עוד אחד ועוד אחד כדי לסמן את הדרך חזרה הביתה.
אוי ואבוי.. הילדים הקטנים חיפשו אוכל במשך שעות – עץ תפוחים או אגסים, בננות, אגוזים על האדמה, או אפילו פירות יער מיובשים אבל לא היה מה לאכול! הם נהיו רעבים יותר ויותר, לבסוף, עמי ותמי המסכנים ידעו שהם חייבים לחזור לבקתה שלהם אחרת הם בוודאי יגוועו ברעב, כל מה שהם צריכים לעשות זה למצוא את פירורי הלחם שיובילו אותם חזרה הביתה, כשחיפשו פירורי לחם, לא היו כאלה – כל פירורי הלחם נעלמו!
ציפור עלתה באוויר ובמקורה היה פירור גדול, עמי ותמי היו עצובים – הציפורים כנראה לקחו את כל פירורי הלחם שלהם! זאב נשמע מרחוק, השמש שקעה. עמי ותמי היו אבודים ורעבים ביער ועכשיו גם הם פחדו.
"תמי" לחש עמי בפחד, "מה נעשה?" היא לא ידעה מה לומר. כל מה שהיא יכלה לעשות זה לחבק את אחיה הקטן. כל דקה נעשה חשוך יותר ויותר. שוב, זאב מיילל מרחוק.
לפתע ראתה תמי אור קטן מאיר מרחוק, יכול להיות שזה צריף של מישהו כל כך עמוק ביער? "אנחנו חייבים לגלות!" קראה תמי בהתרגשות "אולי מי שגר שם הוא בן אדם טוב שיעזור לנו"
שני הילדים מיהרו ככל שיכלו אל עבר האור.
כשהם התקרבו, הם לא האמינו למראה עיניהם! הצריף כולו היה עשוי מממתקים! הגג היה עשוי ממגוון עצום של ממתקים וכך גם קירות הבקתה, סוכריות, שוקלודים, חטיפים במגוון צבעים וריחות, "איזה מראה מדהים" אמרה תמי!
"תמי!" צעק עמי. לפני שתמי הספיקה לומר משהו הוא אמר: "אני בטוח שזה יהיה בסדר אם רק נטעם קצת מהבקתה וניקח כמה ממתקים, רק טעימה קטנה", שניהם חייכו והתחילו לאכול את השוקולדים והחטיפים הטעימים שמהם הייתה עשויה הבקתה, היה להם מתוק וטעים מאוד.
לפתע שמעו צעקה "מי נוגס בבית שלי?" עמי ותמי הסתובבו וראו מכשפה זקנה!
"סליחה גברתי" אמרה תמי במתיקות ככל שיכלה, "היו כל כך הרבה ממתקים בבית שלך. ואנחנו כל כך רעבים!"
"אין לך את הזכות! זה הבית שלי!" התפרצה המכשפה, כולם השתתקו, "טוב אז.." אמרה המכשפה בשקט.. "היכנסו פנימה. אני אביא לכם משהו לאכול."
עמי ותמי הביטו זה בזה בהנאה. ונכנסו לבקתה של המכשפה.
המכשפה הזקנה הגישה להם ארוחה טעימה של מרק ולחם, הם ליקקו את כל הצלחת בהנאה, לאחר סיום הארוחה הביטו סביבם וראו ערימות וערימות של עצמות בפינות של הבקתה, הם פחדו אבל שני הילדים היו עייפים מאוד, ולכן נרדמו בבקתה.
למחרת בבוקר כשהתעוררו, עמי מצא את עצמו נעול בכלוב. המכשפה אמרה "אתה תישאר כאן עוד הרבה זמן, אני אתן לך לאכול כדי שתשמין ובסוף אני אוכל אותך" היא צחקה ושיפשפה את ידיה בשמחה. "עד אז," היא אמרה בחריפות תמי, "את תעבדי בשבילי."
ואכן, עמי קיבל הרבה אוכל ותמי עבדה קשה כל היום בביצוע מטלות הבית עבור המכשפה.
בכל בוקר אמרה המכשפה לילד, "הראה לי את האצבע שלך. אני אמשש אותך כדי לדעת כמה שמנמן אתה עכשיו", המכשפה הזקנה לא ראתה טוב ולכן ביקשה למשש את האצבע, עמי הושיט את אצבעו, המכשפה חייכה כשהרגישה כמה הוא נעשה שמנמן יותר ויותר.
"תמי" לחש עמי בפחד. "מה עלינו לעשות? עוד מעט אהיה שמנמן מספיק והמכשפה תרצה לאכול אותי!" אחותו רצתה לתת פתרון אבל לא הצליחה לחשוב על כלום.
לילה אחד כשהמכשפה הזקנה ישנה, לתמי היה רעיון, היא הרימה עצם מאחת הערימות על הרצפה והעירה את אחיה. "עמי", היא אמרה, "בפעם הבאה שהמכשפה תבקש לראות את האצבע שלך, הושט לה את העצם הזו במקום האצבע שלך."
למחרת בבוקר, הוא עשה בדיוק את זה. "ממ.." אמרה המכשפה ונגעה בעצם, היא חשבה שזו האצבע של הילד. "זה הולך לקחת יותר זמן ממה שחשבתי!"
"לפחות יש לי יותר זמן" חשב עמי, אבל בכל זאת, הם לא הצליחו לחשוב על שום דרך כדי שיוכלו לצאת משם.
בכל בוקר כשהמכשפה אמרה, "תראה לי את האצבע שלך," עמי הושיט את העצם הדקה. יום אחד צעקה המכשפה, "אני לא אחכה עוד יום! הילד יהיה ארוחת הערב שלי היום, לא משנה כמה הוא רזה!" המכשפה הורתה לתמי להדליק את האש בתנור, היא חייבת לקבל את הארוחה שלה מאוד חמה, תמי עבדה לאט ככל שיכלה.
"הגיע הזמן.." אמרה המכשפה באיטיות, "תתקרבי לתנור תמי, תגידי לי אם הוא חם מספיק."
ליבה של תמי החסיר פעימה. אם היא תעשה את זה, המכשפה תוכל לדחוף אותה פנימה והיא תאכל את שניהם!
היא השפילה את מבטה ואמרה "אני לא בטוחה איך לבדוק את התנור".
"שְׁטוּיוֹת!" אמרה המכשפה. "שום דבר לא יכול להיות קל יותר. פשוט תתקרבי!"
"אממ," אמרה תמי באיטיות, "תוכלי להראות לי קודם איך בודקים את התנור?"
"טיפשונת!" אמרה המכשפה בכעס, היא התקרבה לתנור. ברגע שהמכשפה הייתה בפנים תמי טרקה את דלת התנור במהירות.
"תמי!" צעק עמי "הצלת אותנו!"
האחות ניסתה לחשוב מהר.."איפה המפתח לכלוב שלך?" היא חיפשה וחיפשה עד שלבסוף מצאה אותו בתחתית אגרטל. היא שחררה את אחיה מהכלוב מיד. וחזרה לאגרטל המוזר שראתה, באגרטל היו המון תכשיטים יקרים ונוצצים!
כשהכיסים שלהם מלאים בתכשיטים, הם רצו החוצה הכי מהר שרק יכלו. באור היום הם מצאו עד מהרה שביל קטן והלכו בעקבותיו, השביל הוביל אותם לשביל רחב יותר והשביל הזה הוביל לכביש. הם חיכו לצד הדרך בתקווה שמישהו יגיע ויעזור להם, לפתע איש עם סוס וכרכרה, עמי ותמי הניפו את ידיהם. כשהאיש עצר, הילדים הציעו את אחד התכשיטים הקטנים בתמורה להסעה והוא שמח לקחת אותם הביתה.
כשהאח והאחות פתחו את דלת ביתם, אביהם היה מאושר מאוד לראות אותם, הוא דאג וחיפש אותם יום ולילה מאז שנעלמו, הם למדו שאמם החורגת הלכה זמן קצר מאוד לאחר שעזבו. במשך שנים רבות חיו עמי ותמי באושר רב עם אביהם בבקתה ביער.
מעוניין בעוד סיפורי נוסטלגיה? נסה את הקוסם מארץ עוץ או את סיפור סינדרלה.