בכפר קטן גר ילד חסר דאגות עם אביו. אביו של הילד אמר לו שהוא מבוגר מספיק כדי להשגיח על הכבשים בזמן שהם רועים בשדות. כל יום הוא היה צריך לקחת את הכבשים לשדות ולראות אותם כשהם רועים. עם זאת, הילד היה אומלל ולא רצה לקחת את הכבשים לשדות. הוא רצה לרוץ ולשחק, לא לראות את הכבשים המשעממות רועות בשטח. אז הוא החליט ליהנות קצת. הוא קרא, "זאב! זְאֵב!" עד שהכפר כולו בא בריצה עם אבנים כדי לגרש את הזאב לפני שהיה מסוגל לאכול את כל הכבשים. כשראו תושבי הכפר שאין זאב, הם עזבו עם מלמול תחת נשימתם על כך שהילד בזבז את זמנם. למחרת בכה הילד פעם נוספת, "זאב! זְאֵב!" ושוב, תושבי הכפר מיהרו לשם כדי לגרש את הזאב.
הילד צחק מהפחד שהוא עורר. הפעם תושבי הכפר עזבו בכעס. ביום השלישי, כשהילד עלה לגבעה הקטנה, הוא ראה לפתע זאב תוקף את הכבשים שלו. הוא בכה ככל יכולתו, “זאב! זְאֵב! זאב! ”, אבל אף אחד לא בא לעזור לו. תושבי הכפר חשבו שהוא מנסה להטעות אותם שוב ולא באו לחלץ אותו או את הכבשים שלו. הילד הקטן איבד כבשים רבים באותו יום, והכל בגלל השקרים שלו.