בכפר רחוק, בתוך חווה קטנה, חי איש זקן בשם אברהם עם שלושת בניו: עמית, יואב ודן.
אברהם היה חקלאי מנוסה עם שדה ענק, אברהם לימד את בניו את כל מה שהיה יודע על עבודת האדמה ואהבת הטבע אך למרות כל הדברים החכמים שלימד אותם, הוא לא הצליח ללמד את בניו את שיעור האחדות.
הבנים התרגלו לריב ולהתווכח על כל דבר: מי ישתמש בטרקטור החדש כדי לחרוש את השדה, מי יבחר את המקומות לזריעה ואפילו על מי יקטוף את הפירות ראשון.
האב הבין שהבנים לא מצליחים לראות את התמונה הגדולה – שיש כוח גדול באחדות ובעבודת צוות.
לאחר שנים של חששות ודאגות, אברהם הרגיש שימיו עומדים להסתיים, הוא היה זקן מאוד, אברהם רצה להשאיר אחריו לא רק אדמת חקלאות עשירה אלא גם לימוד שיחזיק את בניו יחדיו לאחר מותו.
באחד הימים, שהשמש שוקעת אחרי עוד יום עבודה קשה, אברהם קרא לשלושת בניו לביתו הקטן שניצב במרכז החווה, הוא ישב לצידם ליד האח, אשר פלט חום נעים וריח של עצי אלון שרופים. האב הזקן נשען על מקלו, כשעיניו נצצות עם חוכמה של שנים רבות.
"בניי היקרים" הוא קרא ושלושתם נענו לקריאה בהיסוס, "ברצוני ללמד אתכם שיעור אחרון שיעזור לכם לשרוד את החיים לאחר שאני לא אהיה כאן."
הבנים, שכבר חשו במשהו מיוחד באוויר, התיישבו ליד אביהם.
אברהם שלח אותם לאסוף מקלות מהשדה הקרוב, כל אחד הביא מקל שונה, אברהם ביקש מהם לשבור כל אחד מהם בנפרד, הבנים עשו זאת ללא מאמץ.
לאחר מכן אברהם צירף את כל המקלות יחד לצרור אחד וביקש מהם לנסות לשבור אותם יחד, הבנים ניסו בכל הכח אך אף אחד מהם לא הצליח.
"בניי היקרים – כשאתם מאוחדים אתם חזקים יותר יחד – בדיוק כמו המקלות שלא הצלחתם לשבור".
הבנים הבינו את מוסר ההשכל ונשארו מאוחדים ואוהבים לתמיד.