מדיי יום אחר בית הספר, נהגו הילדים ללכת לשחק בגן הענק. זה היה גן גדול ומקסים, עם דשא ירוק ורך, פה ושם מעל העשב עמדו פרחים מדהימים ומספר עצי פרי בתוך הגן, הציפורים ישבו על העצים ושרו במתיקות, הילדים נהגו להפסיק את המשחקים שלהם כדי להקשיב להם. 'כמה אנו שמחים כאן!' הם בכו זה לזה. יום אחד הענק חזר לגן, הענק יצא למסע של 7 שנים ולאחריו והחליט לחזור לטירה שלו.
כשהגיע הוא ראה את הילדים משחקים בגן. 'מה אתם עושים פה?' הוא צעק בקול רם, הילדים ברחו. "הגן הזה הוא שלי" אמר הענק. "כל אחד יכול להבין את זה, ואני לא אתן לאף אחד לשחק בו חוץ ממני." הענק בנה חומה גבוה סביב הגן, ותלה שלט גדול "אין כניסה לילדים", הענק היה אנוכי מאוד. לילדים המסכנים לא היה איפה לשחק. הם ניסו לשחק על הכביש, אבל הדרך הייתה מלאה אבק ואבנים קשות, הם לא אהבו את זה. הם נהגו לשוטט סביב החומה הגבוה כשנגמר בית הספר ולדבר על הגן היפה שבתוכו. 'כמה שמחנו שהיינו שם,' הם אמרו זה לזה.
עברה תקופה והגיע האביב, בכל רחבי הארץ היו פריחות יפות וציפורים קטנות. רק בגן של הענק האנוכי עדיין היה חורף. הציפורים לא הגיעו לגן הקריר, והעצים שכחו לפרוח. פעם אחת פרח קטן יפה הוציא את ראשו מהדשא, אך כשראה את השלט הוא כל כך הצטער על הילדים וחזר שוב לאדמה. האנשים היחידים שהיו מרוצים היו השלג והכפור. 'האביב שכח את הגן הזה', הם קראו, 'אז אנחנו נגור כאן כל השנה'. השלג כיסה את הדשא והעצים וצבע את הכל בלבן, אפילו בעלי החיים לא יכלו לסבול את הקור המקפיא, הברד הגיע. כל יום במשך שלוש שעות היה רעש על גג הטירה וגרם לנזקים כבדים. "אני לא יכול להבין מדוע האביב מאחר כל כך לבוא," אמר הענק האנוכי, בזמן שישב ליד החלון והביט אל הגן הלבן והקר שלו. "אני מקווה שיהיה שינוי במזג האוויר." אבל האביב מעולם לא הגיע וגם הקיץ. הסתיו נתן פרי זהב לכל גן, אך לא לגינת הענק, תמיד היה שם חורף מקפיא.
בוקר אחד הענק שכב ער במיטה ושמע מוזיקה מקסימה. זה נשמע לאוזניו כל כך מתוק שהוא חשב שזה בטח הנגנים של המלך שחולפים על פניו. זאת הייתה רק ציפור קטנה ששרה מחוץ לחלון שלו, זמן רב הענק לא שמע ציפורים כך שזה נשמע לו המוזיקה היפה בעולם. לפתע הברד הפסיק לרדת, הרוח הפסיקה לשאוג,וריח פרחים הגיע אליו מהאוויר. "אני מאמין שהאביב הגיע סוף סוף," אמר הענק, הוא קפץ מהמיטה והביט החוצה. מה הוא ראה? הוא ראה מראה נפלא ביותר. דרך חור קטן בקיר הילדים התגנבו פנימה, והם ישבו בענפי העצים. בכל עץ שהוא ראה היה ילד קטן. והעצים כל כך שמחו שהילדים חזרו עד שהם התכסו בפריחה והניפו את ענפיהם בעדינות מעל ראשי הילדים. הציפורים התעופפו ושרו בהנאה והפרחים הסתכלו מעלה דרך הדשא הירוק וצחקו. זו הייתה סצנה מקסימה, רק בפינה אחת עדיין היה חורף. זו הייתה הפינה הרחוקה ביותר של הגן, ובתוכה עמד ילד קטן. הוא היה כל כך קטן עד שהוא לא הצליח להגיע לענפי העץ, הילד הקטן הסתובב סביבו ובכה במרירות, העץ המסכן היה עדיין מכוסה למדי בכפור ושלג, והרוח נשבה ושאגה מעליו. 'טפס למעלה! ילד קטן, ״ אמר העץ, והוא כיפף את ענפיו למטה ככל האפשר אבל הילד הקטן היה נמוך מדי, ליבו של הענק נעצב כשהוא הביט החוצה. 'כמה אנוכי הייתי!' אמר בליבו, עכשיו אני יודע למה האביב לא הגיע לכאן. אשים את הילד הקטן והמסכן הזה על גבי העץ ואהרוס את החומה, הגן שלי יהיה מגרש המשחקים של הילדים לנצח נצחים.
הענק פתח את דלת הכניסה ויצא לגן, כשהילדים ראו אותו הם כל כך נבהלו ומייד ברחו, הגן הפך שוב לחורף. רק הילד הקטן לא רץ, כי עיניו היו כל כך מלאות דמעות שהוא לא ראה את הענק מגיע. הענק לקח אותו בעדינות, והעלה אותו לעץ, העץ פרח מייד והציפורים באו ושרו מעליו, הילד הקטן שלח את שתי זרועותיו וסביב צווארו של הענק וחיבק אותו שאר הילדים, כשראו שהענק כבר לא מרושע, חזרו בריצה ואיתם בא האביב. 'זה הגן שלכם עכשיו, ילדים קטנים,' אמר הענק, הוא לקח פטיש והפיל את החומה, כשהאנשים הגיעו לשוק בשעה שתים עשרה הם מצאו את הענק משחק עם הילדים בגן היפה ביותר שראו. כל היום הם שיחקו, בערב הם הגיעו לענק כדי להיפרד ממנו. 'אבל איפה החבר הקטן שלכם?' הוא אמר: 'הילד שהעלאתי לעץ.' הענק אהב אותו מאוד. 'אנחנו לא יודעים' ענו הילדים, 'הוא הלך.' "אתם חייבים לומר לו לבוא לכאן מחר," אמר הענק. אבל הילדים אמרו שהם לא יודעים מי הילד ואיפה הוא גר, הם מעולם לא ראו אותו קודם, הענק הרגיש עצוב מאוד.
כל אחר הצהריים, כשנגמר בית הספר, הילדים באו ושיחקו עם הענק. אבל הילד הקטן שאותו אהב הענק לא נראה עוד. הענק היה מאוד אדיב לכל הילדים, ובכל זאת הוא ייחל לחברו הקטן שיחזור, לעתים קרובות דיבר עליו. 'איך הייתי רוצה לראות אותו!' הוא נהג לומר. שנים חלפו, והענק התבגר מאוד ונחלש. הוא לא יכל היה לשחק יותר, אז ישב בכורסה ענקית, צפה בילדים במשחקיהם והתפעל מהגן שלו. "יש לי הרבה פרחים יפים," הוא אמר, "אבל הילדים הם הפרחים היפים מכולם." בוקר חורפי אחד הוא הביט מבעד לחלונו כשהוא מתלבש. הוא לא שנא את החורף עכשיו, כיוון שהוא ידע שזה רק האביב שנח מעט והאדמה מתחדשת במחזוריות הטבע, לפתע הוא שפשף את עיניו בפליאה, הביט והביט. זה בהחלט היה מראה נפלא. בפינה הרחוקה ביותר של הגן היה עץ מכוסה בפריחה לבנה ומקסימה. ענפיו כולם זהובים, ופירות נתלו מהם, מתחתיו עמד הילד הקטן שאהב.
רץ הענק בשמחה גדולה, ויצא אל הגן. הוא מיהר מעבר לדשא והתקרב לילד. כאשר התקרב למדי פניו האדימו מכעס, אמר הענק: 'מי העז לפצוע אותך?' כי על כפות ידיו ורגליו של הילד היו שריטות, "תגיד לי, שאוכל לקחת את חרבי הגדולה ולהרוג אותו." 'לא!' ענה הילד, 'אלו פצעים של האהבה.' 'מי אתה?' אמר הענק, ויראה מוזרה נפלה עליו, והוא כרע ברך לפני הילד הקטן. הילד חייך לענק, ואמר לו: 'אתה נתת לי לשחק פעם אחת בגינה שלך, והיום אתה תבוא איתי לגינה שלי, שהיא גן עדן.' כשהילדים רצו לגן באותו אחר הצהריים, הם מצאו את הענק שוכב מת מתחת לעץ, מכוסה בפריחה לבנה.
