בכל יום ראשון בבוקר אני עושה ריצה קלה בפארק ליד הבית שלי, יש אגם בפינה אחת של הפארק ובכל פעם שאני רץ ליד האגם הזה, אני רואה את אותה אישה מבוגרת יושבת על שפת המים עם כלוב מתכת קטן לידה, ביום ראשון האחרון הסקרנות שלי גברה עליי, אז הפסקתי לרוץ וניגשתי אליה. כשהתקרבתי, הבנתי שכלוב המתכת הוא למעשה מלכודת קטנה, בתוכה היו שלושה צבי ים קטנים, שהסתובבו באיטיות סביב בתוך המלכודת.
בידיים שלה היה צב נוסף שאותו קירצפה בזהירות עם מברשת ספוג. "שלום," אמרתי. "אני רואה אותך כאן כל יום ראשון בבוקר. אם לא אכפת לך, אני אשמח לדעת מה את עושה עם הצבים האלה.
היא חייכה ואמרה: "אני מנקה את השריון שלהם, כל דבר שיש על השריון של הצב כמו אצות או לכלוך שבני אדם זרקו בטבע, מפחית את יכולתו של הצב לספוג חום, פוגע ביכולת שלו לשחות ואפילו להחליש את השריון לאורך זמן". "וואו! זה מאוד נחמד מצידך!" אמרתי.
היא המשיכה: "אני מבלה כמה שעות בכל יום ראשון בבוקר, נרגעת ליד האגם הזה ועוזרת לצבים הקטנים האלו לצאת לחופשי בריאים ושמחים יותר, זו הדרך שלי לעשות שינוי בעולם.
"אבל האם רוב צבי הים לא חיים כל חייהם עם אצות ולכלוך שנמצא על השריון שלהם?" שאלתי בפליאה.
"כן, למרבה הצער, הם כן" ענתה האישה המבוגרת, גירדתי בראשי, "את לא חושבת שאפשר לנצל את הזמן שלך טוב יותר? אני חושב שהמאמצים שלך יפים והכל, אבל יש צבי ים שחיים באגמים בכל רחבי העולם. ול-99% מהצבים האלו אין אנשים אדיבים כמוך שיעזרו להם לנקות את השריון שלהם. אז, בלי להעליב… אבל איך בדיוק המאמצים הקטנים שלך כאן באמת עושים את ההבדל? לרובם המוחלט את לא עזרת ולא תוכלי לעזור לעולם!" האישה צחקה בקול. אחר כך היא השפילה את מבטה אל הצב שבחיקה, קרצפה את הלכלוך האחרון ושיחררה אותו לחופשי, האישה הצביעה על הצב הקטן באגם ואמרה: "לרובם לא, אבל לזה כן!”