סיפור על שמחה

שי היה ילד שתמיד חלם בגדול, עוד כשהיה ילד קטן הוא היה יזם אמיתי שאהב חופש ועצמאות, כבר בגיל 8 הוא הניח שולחן קטן בפינת הרחוב עם כל מיני דברים קטנים למכירה, שי היה מאוד עצמאי ויצירתי ותמיד רצה להתקדם בכל תחום שאהב, ההורים של שי ראו שהוא ילד מיוחד ותמיד נתנו לו במה ליצירתיות ולהתנסויות בחיים כדי שילמד ויתפתח.

ל-שי היה קשה להנות מהרגע והוא היה חושב הרבה פעמים שהוא "מפספס משהו", היה לו קושי אפילו להירדם בלילה כי חשב אולי "יש משהו מעניין יותר לעשות", בחופש הגדול הוא תמיד חיכה "שנגיע ללונה פארק יהיה כיף" או "שנהייה בחופשה המשפחתית אני בטח אהנה מאוד" אבל הוא לא התבונן בהנאות הקטנות של החיים שכבר יש לו עכשיו.

אמא של שי תמיד ידעה להתבונן בטוב של הרגע וניסתה להסביר לו שיש לו המון טוב כבר עכשיו ולא כדאי לחכות לדברים "גדולים" כדי להנות, שי רצה להאמין לאמא שלו אבל היה לו קשה בכל זאת להנות מהרגע ותמיד "חיכה לדבר הגדול הבא" שיגרום לו הנאה משמעותית.

שי היה תמיד מחכה לדבר כלשהו – ליומולדת, לחופשה, לטיול השנתי, לחופשות מבית הספר ועוד המון דברים אחרים.

השנים חלפו ו-שי הפך לתלמיד תיכון, הוא מאוד רצה רשיון נהיגה לרכב וחשב לעצמו "כשיהיה לי רישיון נהיגה אהיה מאושר ואוכל לנסוע לכל מקום שארצה!", לאחר שקיבל רישיון נהיגה חשב לעצמו "מה זה שווה רישיון נהיגה בלי רכב?" ושוב היה מצוברח, לאחר מכן קנה גם רכב וחשב לעצמו "הרכב הזה קטן ולא מהיר מספיק – אני לא יכול להיות מאושר איתו!"

שי התבגר, סיים את בית הספר והתגייס לצבא, הוא חיכה לחופשות כדי להנות וחשב לעצמו "בטח כשאשתחרר מהצבא אהיה מאושר, אני אקבל את החופש ואוכל לעשות כל מה שאבחר!".

לאחר השחרור מהצבא שי ניסה לפתוח עסק שלא כל כך הצליח וחשב לעצמו "כשיהיה לי עסק מצליח בטח אהיה מאושר!", לאחר מאמצים רבים שי הצליח להקים עסק מצליח וחייך לעצמו".

לאחר מחשבה עמוקה הוא אמר: "איך אפשר להנות מכל הכסף הזה אם אין לי אישה וילדים? בטח כשאתחתן אהיה מאושר!" , שי התחתן והקים משפחה עם ילדים אבל היה חסר לו משהו.. שוב חשב לעצמו: "למרות ההצלחה שלי אין לי עדיין דירה משלי" ושוב היה עצוב.

לאחר שנים ארוכות שי הצליח לקנות דירה אבל עדיין לא היה מאושר, "זאת דירה קטנה מדיי" חשב לעצמו – "אם הייתה לי וילה גדולה בטוח הייתי מאושר!".

שי כבר היה בן 60 והצליח לקנות וילה גדולה באיזור יוקרתי מאוד, 2 הילדים שלו התחתנו ועזבו את הבית, היה להם קשה מאוד לקנות דירה ושי עבד קשה 10 שנים נוספות כדי שיוכל לעזור להם בקניית דירה. בגיל 70 ישב על ספסל לבד בפארק היוקרתי בשכונת מגוריו והיה עצוב מאוד, "עבדתי כל כך קשה כל החיים ואני עדיין לא מאושר" אמר לעצמו בקול, איש זקן וחכם שעבר לידו שמע את המשפט וישב  בספסל שלידו, שי התבונן באיש הזקן שישב לידו שפשוט חייך עם מבט מאושר והסתכל בהנאה על המתרחש בפארק.