פינוקיו

לפני זמן רב באיטליה חי לו יצרן שעונים זקן בשם ג'פטו. טיק-טיק-טוק! טיק-טיק-טוק! רעש השעונים בחנות שלו נשמע למרחוק. כשהוא עבד, ג'פטו הרגיש מאושר.

אבל כשהוא נח, עלתה בו תחושה עצובה. "אוי!" הוא חשב. "כל החיים שלי ועוד אין ילד שיקרא לי אבא!" אז, יום אחד גילף ג'פטו בובה מעץ בצורת ילד.

הוא הכין את הידיים והרגליים של הבובה כדי שיוכלו לזוז, הוא חתך ותפר לו תלבושת יפה, כאילו היה זה ילד אמיתי. "אני אקרא לך פינוקיו," אמר ג'פטו. באותו לילה, ג'פטו השכיב את בובת העץ על המיטה.

מבעד לחלון, כוכב גדול נצץ בבהירות. ג'פטו הביט מבעד לחלון אל הכוכב המנצנץ.

"כוכב בהיר," אמר ג'פטו. "אם הייתי יכול להביע משאלה אחת היא תהיה שפינוקיו יהפוך לילד אמיתי." אבל כמובן, הוא ידע שזה לא אפשרי.

באותו לילה, אותו כוכב גדול נחת היישר אל חדרו של ג'פטו והפך חיש מהר לפיה כחולה! הפיה הכחולה התעופפה אל המיטה של פינוקיו.

"בובת עץ קטנה," אמרה הפיה הכחולה. "בבוקר, תוכל ללכת ולדבר כמו ילד אמיתי." היא טפחה על הבובה פעם אחת עם השרביט שלה. "ואם יום אחד תוכל להוכיח שאתה אמיץ מספיק, אתה עלול להפוך לילד אמיתי."

עיניו של פינוקיו נפתחו.

"עוד דבר," אמרה הפיה הכחולה. פִּתְאוֹם. הופיע צרצר. הוא היה לבוש ומחויט – וידע לדבר! "התחבר עם הצרצר", אמרה הפיה הכחולה. הוא יישאר איתך כדי לעזור לך לעשות בחירות נבונות."

לאחר מכן, הפיה הכחולה נעלמה לעומת שבאה!

כשג'פטו התעורר למחרת בבוקר, הוא אמר, "אני אלך לקחת את הבובה שלי מהמיטה." אבל המיטה הייתה ריקה!

"הנה אני, אבא!" אמר פינוקיו מהצד השני של החדר.

ג'פטו הסתובב. "מה? אתה יכול לדבר?"

"כֵּן! אני פינוקיו, הילד שלך!"

"איך זה יכול להיות?" אמר ג'פטו בהלם. ואז הוא אמר, "אבל למי אכפת?" הוא מיהר ולקח את בובת העץ לזרועותיו. "פינוקיו, בני!" אמר באושר רב.

יום אחד פינוקיו אמר, "אני רוצה ללכת לבית הספר, כמו בנים אחרים."

"כמובן," אמר ג'פטו. אבל לא היה לו כסף לקנות ספרי לימוד.

מאוחר יותר באותו יום, ג'פטו חזר הביתה עם ספרי בית ספר. "עכשיו אתה יכול ללכת לבית הספר," הוא אמר.

"אבל אבא, איפה המעיל החם שלך?"

בהינף ידו אמר ג'פטו, "אין צורך לדאוג בקשר לזה. מה שחשוב זה שתלך מחר לבית הספר!" הוא לא רצה שפינוקיו ידע שהוא החליף את המעיל החם שלו כדי לקנות את ספרי הלימוד.

למחרת בבוקר, פינוקיו נפרד מג'פטו.

הוא דילג לאורך השביל לבית הספר, מזמזם תוך כדי. הצרצר ישב על כתפו, גם הוא שמח.

ניגשו אליהם על השביל שועל וחתול.

"ולאן אתה הולך ביום היפה הזה?" אמר השועל.

"אני הולך לבית הספר!" אמר פינוקיו.

"ביום יפה כמו זה?" אמר השועל. "זה יום יפה מכדי להיות תקוע בבית הספר! אתה צריך לבוא איתנו, ליריד".

"תקשיב לי," אמר השועל. הוא כרך את זרועו סביב כתפו של פינוקיו. "כל מה שאתה צריך לדעת, אתה יכול ללמוד ביריד."

"בֶּאֱמֶת?" אמר פינוקיו.

"קח את זה כעצה ממני," אמר השועל.

"פינוקיו!" אמר הצרצר. "הוא לא יודע על מה הוא מדבר!"

השועל כיסה את הצרצר בכובע שלו. איש לא שמע את הבחור הקטן כשהצרצר ניסה לקרוא, "פינוקיו, אל תקשיב לו!"

"בסדר!" אמר פינוקיו. "בוא נלך ליריד!" ויצאו לדרך.

איזה יריד זה היה! ליד השער היה אדם לבוש לבן. הוא קרא: "כנסו, היכנסו! מכאן! רכשו כרטיסים כאן!"

במבט עצוב אמר פינוקיו לשועל ולחתול, "אין לי כרטיס."

אדם שמכר דברים ישנים בשולחן ליד השער קרא אל פינוקיו: "היי, אתה! מכור לי את ספרי הלימוד החדשים שלך! ככה תוכל להשיג כסף לכרטיס".

היריד היה כל כך צבעוני ומרגש ופינוקיו, שלא יכול היה להתאפק, מכר את ספרי בית הספר שלו תמורת כסף לכרטיס.

"לא, פינוקיו, תפסיק!" קרא הצרצר, שסוף סוף יצא מתחת לכובע של השועל. אבל פינוקיו, השועל והחתול לא שמעו אותו. הם כבר היו בתוך היריד.

על הבמה היה מופע בובות! "גם אני בובה!" אמר פינוקיו. "אני יכול לרקוד ככה!" הוא קפץ ישר לבמה והתחיל לרקוד עם הבובות האחרות.

"תראה את הבובה החדשה הזאת!" מישהו צעק: "אין לה חוטים!"

כולם צחקו וצחקו וזרקו מטבעות אל הבמה.

מנהל היריד ראה את גשם המטבעות וחשוב לעצמו: "הבובה הזו ללא חוטים תעשה אותי עשיר!"

ברגע אחד פינוקיו נאסף והושלך לכלוב ציפורים. ומיד ברגע הבא הדלת ננעלה סגורה.

"היי, תוציא אותי!" קרא פינוקיו. אבל האדם שזרק אותו פנימה פשוט יצא מהחדר. רק הצרצר שמע את קריאותיו של פינוקיו. הצרצר רץ קדימה ואחורה, פנימה והחוצה מכלוב הציפורים, בניסיון למצוא דרך לשחרר את המנעול. אבל הוא לא הצליח לפתוח אותו.

"אני תקוע!" קרא פינוקיו. "איך זה קרה לי?"

פתאום, פוף! הגיחה הפיה הכחולה.

"אנא!" אמר פינוקיו. "את יכולה לעזור לי?"

"ספר לי משהו קודם," אמרה הפיה הכחולה. "איך נכנסת לכלוב הזה?"

"ספר לה מה קרה," אמר הצרצר.

"אממ, שדדו אותי," אמר פינוקיו.

"האם זה נכון?" אמרה הפיה הכחולה בזעף. אפו של פינוקיו החל לגדול.

"כן, כן, שדדו אותי!" אמר פינוקיו. "שני גברים מרושעים – לא, ארבעה!"

האף גדל יותר.

"הם לקחו את הספרים שלי. הם גרמו לי לבוא לכאן. והם זרקו אותי לכלוב הזה!"

אפו הלך והתארך. עד שפינוקיו לא ראה דבר מול פניו מלבד אפו הענק.

"למה האף שלי כל כך גדול?" פינוקיו זעק.

"פינוקיו!" אמרה הפיה הכחולה בקול חמור. "אתה חייב לדבר אמת."

"אני מניח שכן," אמר פינוקיו. "רציתי לבוא ליריד. באתי לכאן עם שועל והחתול."

האף הלך והתקצר.

"הייתי צריך למכור את הספרים שלי כדי להשיג כרטיס."

"חייב?" אמרה הפיה הכחולה.

"כלומר, החלטתי למכור את הספרים שלי כדי להשיג כרטיס", אמר.

האף התקצר עוד יותר.

"אז מישהו שם אותי בכלוב הזה," הוא אמר.

האף חזר לקדמותו. "עבודה טובה, פינוקיו!" אמר הצרצר.

"כל הכבוד," אמרה הפיה הכחולה. "עכשיו אני אוציא אותך מכאן."

בהינף שרביטה יצא פינוקיו מהכלוב.

"הנה הספרים שלך." ופינוקיו החזיק שוב את אותם ספרי בית ספר ישנים בידיו.

"דע את זה," אמרה הפיה הכחולה, "אתה לבד מעכשיו. ודא שאתה עושה את הדבר הנכון בפעם הבאה." והיא נעלמה.

פינוקיו שב על עקבותיו ופנה לכיוון בית הספר. בהולכו, אדם מסתורי פנה אליו: "היי ילד, מה דעתך על טרמפ?"

"לא, תודה," אמר פינוקיו. "אני הולך לבית הספר."

"אתה תיסע איתי מהר יותר," אמר לפינוקיו. אותו אדם חשב לעצמו: "הוא אכן יסע מהר יותר, אבל לא למקום שהוא חושב שהוא הולך!" וגיחך.

"בסדר," אמר פינוקיו. "אני רוצה להגיע מיד לבית הספר!"

כשפינוקיו היה בתוך העגלה, האדם אמר, "תגיד ילד, למה אתה חושב שבנים כמוך הולכים לבית הספר?"

"כדי ללמוד דברים," אמר פינוקיו. "ולגדול, אני מניח. אז אנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים".

"ובכן," אמר האדם, "מה אם הייתי אומר לך שאתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, עכשיו?"

"עכשיו?"

"כֵּן! דלג על הספרים. דלג על בית הספר. היית רוצה לקבל את כל הממתקים שאתה יכול לאכול?"

"כל הממתקים?"

"כן. גם גלידה. מכל טעם. אי פעם רצית לעשן סיגר או לשחק ביליארד? כל זה ועוד, באי התענוגות."

"אי התענוגות?"

"המקום הכי טוב בעולם לבנים כמוך!"

"אל תקשיב לו, פינוקיו!" צעק הצרצר.

"למה לחכות?" אמר האדם. "אני יודע בדיוק היכן נמצא אי התענוגות. זה יום המזל שלך, ילד. אז מה אתה אומר?"

"בוא נלך לשם!" אמר פינוקיו. "אני נוסע לאי התענוגות!"

"אוו!" אמר הצרצר והניף את זרועותיו באוויר.

לאחר זמן מה, העגלה עצרה. "יש לך ילד איתך בעגלה הזאת?" אמר זר אפל לאותו אדם.

"כֵּן." האדם תפס את פינוקיו והשליך אותו על הקרקע. "הוא כולו שלך. עכשיו תשלם."

האדם קיבל כסף מאותו זר.

פינוקיו אמנם נבהל, אך במהרה הבין שאותו אדם דיבר אמת! ערימות של ממתקים מסביב. גיגיות גלידה בכל טעם. בנים כמוהו יכלו לאכול ולאכול ולשחק כל היום. אף אחד מהם לא היה צריך לעבוד או לנקות. היו אפילו סיגרים אם רצו, ושולחנות ביליארד לשחק.

אבל אחרי כמה ימים, משהו היה מוזר. "לאן נעלמו כל הבנים?" הוא שאל את הצרצר.

"כל מה שאני רואה עכשיו זה חמורים," אמר פינוקיו.

"אני חייב לומר, פעם היו כאן יותר בנים," אמר הצרצר.

בדיוק אז, אחת מאוזניו של פינוקיו צצה והפכה לאוזן חמור. ואז אוזנו השנייה צצה גם והפכה לאוזן חמור.

"אוי!" קרא הצרצר. "מה קורה לך?"

"אני לא יודע *נעירה*" – אמר פינוקיו!

פינוקיו והצרצר ראו שורה של חמורים שהוביל אותו זר מסתורי אל משאית. "אוי לא!" אמר הצרצר. "עכשיו אני מבין! בנים הופכים כאן לחמורים. ואז החמורים נמכרים! פינוקיו, אנחנו חייבים להוציא אותך מכאן, מהר – כל עוד אנחנו יכולים!"

"בוא נלך – *נעירה*!" אמר פינוקיו. שתי כפות רגליו הפכו לארבע.

"רוץ, מהר!" אמר הצרצר ועד מהרה הם היו ברציף ליד האוקיינוס.

"בבקשה אדוני!" פינוקיו קרא לאדם ליד המזח. "אני מחפש זקן בשם ג'פטו. אתה מכיר אותו? – *נעירה*!"

"נשמע שאתה מקבל הצטננות קשה," אמר האיש. "הממ, ג'פטו. זה הזקן שבנו עזב בוקר אחד ולא חזר. הוא יצא לסירה לחפש אותו. אף אחד לא ראה את המסכן מאז".

"אוי לא! כל זה באשמתי – נעירה!" אמר פינוקיו. "אני חייב לחפש את אבא שלי!" פינוקיו קפץ מהרציף אל האוקיינוס. גם הצרצר קפץ פנימה, קרוב מאחור.

רוב גופו של פינוקיו עוד היה עשוי מעץ, כך שהוא יכול היה לצוף על מי הים. "אַבָּא!" הוא קרא, חותר במים בזרועותיו. "אַבָּא!" אבל לא הייתה תשובה.

כל מה שפינוקיו ראה סביבו היה מים כחולים, בכל מקום ופתאום קלט משהו בעיניו. מה זה שם רחוק? משהו זינק מהמים. משהו גדול, ומהיר מאוד!

תוך רגע, לוויתן ענק היה לצידם. הוא פתח את לסתותיו הענקיות ובלגימה אחת, בלע את פינוקיו והצרצר. כשהם נעצרו, הם ראו שהם בבטן הכהה של הלוויתן.

"אני בסדר," אמר קולו של איש זקן.

"חכה רגע," אמר פינוקיו. "אבא, זה אתה?"

היה זה ג'פטו הזקן.

"אבא, אבא, זה אני!" אמר פינוקיו.

"הבן שלי!" אמר ג'פטו. "חשבתי שאני חולם!"

הם התחבקו בשמחה.

"תראה!" אמר ג'פטו כששלושה דגים שחו ליד. "הנה הארוחה שלנו!"

"אבא, יש לי רעיון! בוא נדליק אש."

"דג בגריל הלילה!" אמר ג'פטו.

"לא, אני מתכוון שנצא!" אמר פינוקיו. הוא אסף עצי סחף והעלה להבה. "כך נוכל לגרום ללווייתן להתעטש!" הוא אמר. פינוקיו הניף את זרועותיו מעל הלהבה כדי להעלות עשן רב. עד מהרה עלו ענני עשן שחור.

הלוויתן השתעל. "חכה!" אמר פינוקיו. ואז… בום!! בהתעטשות אחת גדולה עפו פינוקיו, ג'פטו והצרצר מפיו של הלוויתן. התגלגלו שוב ושוב במי הים, לבסוף הם נפלטו אל החוף.

"פינוקיו?" ג'פטו קם על רגליו. הצרצר היה שם לצדו. אבל איפה היה פינוקיו?

ואז הם מצאו אותו! פינוקיו היה עם הפנים כלפי מטה, ראשו בשלולית.

"פינוקיו!"

ג'פטו והצרצר אחרו את המועד, פינוקיו שכב דומם ללא נוע. ג'פטו והצרצר בכו על פינוקיו, הבובה של הילד, ששכב דומם במים.

ואז במהירות הבזק, הגיחה הפיה הכחולה!

"פינוקיו," היא אמרה. "הצלת את אביך. הוכחת שאתה גם אמיץ וגם אמיתי". היא טפחה בראשו עם השרביט שלה. "ועכשיו אתה תהיה ילד אמיתי."

פינוקיו התעורר. הוא הביט בזרועותיו הרכות וברגליים הרכות.

"אַבָּא!" הוא צעק. "תראה! אני ילד אמיתי!"

הפיה הכחולה פנתה לצרצר. "בוא," היא אמרה. ברגע אחד, השניים נעלמו.

והם חיו שנים רבות ומאושרות יחד, עד עצם היום הזה.